אלף.בית.

הבן שלי עולה לכיתה א'... איזו התרגשות... סבתא א' קנתה לו תיק, וסבתא ב' תקנה קלמר... ואמא ואבא קנו ספרים, ומכשירי כתיבה וחולצות תלבושת ו.... לא. לא נקנה לו שולחן כתיבה. אוי ואבוי... לא בטוח. אמרו את זה כבר לפני. למשל, רונית כפיר כבר כתבה זאת לפני שלוש שנים : ילדים לא עושים שיעורי בית על שולחן הכתיבה. הילדים שלה לא. גם שלי לא. הגדלנו לעשות, ולא רק שלא נקנה שולחן לקטן שעולה לכיתה א', אפילו המכתבה המיתולוגית, היפה והמושקעת שהיתה בחדר פינתה את מקומה לטובת... עוד מקום בחדר, עוד מקום איחסון (בכוורת שתופסת פחות מקום מהמכתבה) והעיקר: לטובת פחות באלאגן בחדר. כי הילדים אף פעם לא הכינו עליה שיעורים, אבל היא היתה משטח מספיק טוב להניח עליו ספרים, מחברות, בגדים, כדורים, מה לא... אז תגידו, הילדים שלך ושל רונית כפיר לא מכינים שיעורים בחדר, על יד שולחן הכתיבה, אלא בסלון, במטבח... שלנו מכינים/יכינו בחדרם, על יד שולחן הכתיבה, בצורה מסודרת. אז אנחנו חייבים לקנות שולחן כתיבה. בסדר, אם אתם ממש חייבים, אל תקנו סט יקר של חברת ריהוט נחשבת. אפשר פשוט. אפשר לבד. ל

היה פה פוסט אחר... וה', שנושא אותי על כפיו, עזר לי ללמוד. ולמדתי עוד משהו שלא הייתי מודעת אליו.   צילום: ארז ברזילי בהתחלה נבהלתי... אבל ה' שמאיר, סימן לי את הכיוון. ולמדתי. צילום: ארז ברזילי על פרי עבודתם של אחרים. צילום: ארז ברזילי ולמדתי... על זכויות יוצרים... היה לי ברור שאני כותבת הפניה ונותנת קרדיט. אבל זה לא מספיק... צריך גם לבקש רשות... כי תמונה ברשת היא רשות הפרט. למרות שהרשת היא רשות הרבים... הסרתי את הפוסט מהבלוג, מהפייסבוק ומהפינרטסט... והצטערתי... חבל... הוא היה מעניין... ואנשים למדו ממנו... ואין... עד שאקבל רשות מכל בעלות הבלוגים... ואם לא, אז לא יהיה... או שיהיה... אבל שונה...  ... איך הקרה ה' בדרכי את הפוסטים המצויינים של יונית צוק על  תמונות ברשת  ועל  זכויות יוצרים ? כי אני מתרגשת... וחשבתי על הפוסט שאעלה על ההתרגשות... על המשהו הממש חדש וממש מרגש שאני עומדת בפתיחתו... בעזרת ה'.... צילום: ארז ברזילי אני בפתיחתו של פרויקט חדש... מרגש.... ו... חסוי.... והוא חסוי כי הוא קשור עם גורמים

ריבונו של עולם החליט שהחופש הגדול יהיה לפני חודש אלול שהוא לפני ראש השנה.... כי למי יש זמן בחודש אלול להכין כרטיסי ברכה? (תחילת שנה שלי כמורה, תחילת שנה של הילדים, אסיפות הורים לי ולכל אחד מהילדים..... תחשבו כמה ערבים וכמה אחרי הצהרים לא נהיה בבית........). אז מכינים עם הילדים כרטיסי ברכה בחופש הגדול. ומרוויחים כמה דברים: גם כמה ימי תעסוקה ויצירתיות של הילדים (יצירה בשלבים, איסוף כתובות של כל בני המשפחה, כתיבת הכתובות, הדבקת בולים....) גם יהיו כרטיסי ברכה מוכנים למשלוח לפני תחילת השנה וגם..... וזה הכי חשוב: כל בן משפחה יקבל בדואר מכתב עם בול וכרטיס ברכה בתוכו. כמה זה כיף. יותר כיף מוואטסאפ, מייל או sms שנשלח בלחיצת כפתור ל300 או 3000 אנשי קשר... אז הנה רעיון פשוט וקל... (הילדים שלי, שעשו את היצירות המצולמות הם בני 6, 8 ו9.5) זה התוצר הסופי: התוצר הסופי החומרים: חימר פולימרי (או בשמו המסחרי: פימו). זה החומר הכי יקר פה בעניין, אבל  4-5 חבילות מספיקות ועוד יישאר ליצירות הבאות. תנור אפיה או טוסטר אובן חותכני עוגיות, מערוך (או טושים פשוטים ש

צילום: יסכה בן שלמה קוראים לי אורית. אני אמא לשבעה ילדים-מתבגרים-אנשים מקסימים. אני אשתו של בעלי היקר. אני מורה לתנ"ך. בעבר הייתי מחנכת כיתה. ותמיד תמיד אהבתי עיצוב, יצירה, תפירה, ציור, צבע..... הבית שלנו חייב להיות מעוצב. לדעתי. לא בשביל העיצוב אלא בשביל הנשמה. לא בשביל שאחרים ייכנסו ויגידו: וואו. אלא כדי שלי ולבני ביתי יהיה נוח, נעים ומלא אהבה. ואני חושבת שלכל אחד מגיע בית יפה, נעים ו....כן, כן, מעוצב. לא יקר, לא מנקר עיניים, לא מגזיני. בית של אנשים אמתיים, שחיים, נושמים, מבלגנים, מארחים (כמובן, גם את כל החברים של הילדים שבאים להתארח...)... ובכל זאת- הבית מתפקד ומכיל ומאחסן ועובד בשבילנו בצורה אסתטית, יפה ושמחה. ובכל זאת, הבית מספר את הסיפור שלנו, הוא רק שלנו, של אורח החיים שלנו, של הערכים שלנו, של הרגשות שלנו. ואת כל זה הוא משקף בעיצוב....... ואולי אפילו העיצוב קצת משפיע עלינו........? מוסיף לנו שמחה, נעימות ורוגע....? אז... עכשיו אני גם מעצבת ומלבישת בתים... או במילים אחרות, עוסקת ב"הום סטיילינג"... כלומר, עוזרת לבית של